מסעות || מאי || 2012

נועה שלי היקרה, מה נשמע? אם את קוראת את זה אז כנראה לא חזרתי. קצת מצחיק: תמיד צחקת עלי שאני כזה דרמטי והנה, בסוף, זה נגמר רק במכתב.

אל תכעסי, אני חייב לעשות את זה.

חמש השנים האחרונות, מאז נפגשנו, היו טיול אחד ארוך ונהדר, לא יכלתי לייחל לעצמי בת לוויה טובה ממך. את יפיפיה, וטובת לב, והיחידה שיכול לגרום לי לחייך, אפילו כשקשה לי. הנה, אפילו עכשיו כשאני כותב את זה, ברעד, אני יודע שאם הייתי צריך להגיד לך את הדברים את היית מצליחה איכשהו לגרום לי לחשוב שזה רק מסע קטן, קפיצה קטנה לחו"ל והופה, אני חוזר הביתה כמו חדש. אבל בחודש האחרון אני מפחד, פחד אמיתי, שהניתוח הזה לא יצליח כמו שכולנו מקווים ומתחיל לדמיין את כל מה שיקרה כאן בלעדי, אם לא אחזור.

אני רוצה שתמשיכי, זו ההחלטה שלי, גם אם כשאת קוראת את המילים האלה עכשיו עם דמעות (נועה, בבקשה אל תבכי, אני מתחנן) ואומרת לעצמך שלא תאהבי עוד. אני רוצה שתמשיכי ויהי מה, אפילו אם נראה לך שהכל חסר טעם עכשיו. אני הולך לעשות כאן טעות איומה שתבטיח שתתאבלי עלי, אבל לזמן מה, ולא לעולם ועד. אני מודה שאם לא תקראי את המכתב הזה, כלומר שחזרתי והכל בסדר, לא הייתי מספר לך לעולם, אבל אני לא יכול לשאת את המחשבה שהאשה של חיי, שאני כל כך אוהב, תעמוד מעכשיו בצד בלעדי.

בגדתי בך. מלא פעמים. אני אפילו לא יודע למה עשיתי את זה. זה לא היה בשביל הכיף ולא בשביל להוכיח לעצמי שומדבר. עשיתי את זה כמו שחתול עוזב לפעמים: בלי שום סיבה. אני רוצה שתדעי את זה, רק בשביל הכעס. הכעס הזה שמעכשיו יאכל אותך, וישאיר אותך במסלול הנכון.

תיאחזי בכעס הזה (אני לא מתכוון אפילו להתנצל), תני לו לבעור ואל תנסי אפילו להטיל ספק שאני סתם ממציא לך את זה בשביל שיהיה לך טוב ושתוכלי לקום ממני וללכת הלאה: זה באמת קרה, אני נשבע לך ואני מקווה שתאמיני למילים אחרונות של גבר שמספיק אמיץ להודות במעשים שכאלה, גם אם לאחר שכבר עזב.

אז זהו לא מכתב פרידה, את מבינה, זה מכתב המלצה. אני כבר אפרד ממך בנשיקות, כשנשב כסא ליד כסא במטוס. אני איפרד ממך בחיבוק ארוך, במונית בדרך לבית החולים ההוא ואני איפרד ממך בדמעות באיזה מסדרון, כשאני מתגלגל על מיטה הרחק ממך, משאיר אותך שוב מאחור.

זה המסע האחרון שלי בלעדיך, אם אחזור ממנו לא אעזוב אותך עוד שוב לעולם לטובת שומדבר אחר, אני מבטיח. אם לא אשוב וקראת עד לכאן, הנה ההמלצה שלי אליך: תשקי את אדנית התבלינים שלי (ותשתמשי בהם, זה הבזיליקום הכי טעים בעולם), תוציאי את דיקס לטיולים ארוכים ככל האפשר (הוא אוהב את גינת הכלבים שבגן מאיר) ותזכרי שאת עדיין הכי יפה בכל גוש דן, הכי טובת לב והכי מצחיקה (וחבל שזה יתבזבז על דיכאון מיותר). 

נועה היקרה, אני מבקש שתמשיכי הלאה.

בלי דרמה: תמיד אצעד לצידך.

אבישי פיס

הקיפאון של אליס

ביום השלישי כבר הרגשתי חנוק. לקחתי את האוטו באמצע הלילה ונסעתי לאנדרטה של יער אשכול. רק אני והאוטו וכביש עפר שמתפורר לי בין הגלגלים. יש שם מין צוק כזה שצופה על העמק וכשעומדים ממש בקצה זה נראה כאילו ים של אורות כתומים ולבנים מאיים לבלוע אותך אם רק תעז לקפוץ. פעם חשבתי שיום אחד אני אקפוץ. היום אני עומד שם ומשתאה איך היה לי האומץ להישאר. פתאום אני מרגיש צורך לצעוק! פשוט לצרוח החוצה את כל מה שתקוע בפנים. אני פותח פה ומהסס, לא מצליח לפתוח את המנעול הזה.

יוצאת לי מין יללה כזאת ואני ישר נבהל ומשתתק. מסתכל לצדדים ועל השעה. הרוחות מן היער נשמעות כמו נסיעה של רכב ואני מסתכל לכיוון העצים שוב ושוב כדי לוודא שבאמת אין שם אף אחד. אחרי כמה דקות זה שוב רק אני. אני והאורות. משום מקום בא גל של חום לחזה שלי ומתפרץ החוצה בשאגה שאף פעם לא יצאה ממני. אני מרעיד את הגרון שלי עד שכבר אין לי אויר. אההההההההה. נושם עמוק ומוסיף: "כוס אמא של כולכם".

אני חוזר על הטקס כמה פעמים ונרגע. מתיישב על קצה הצוק וצוחק לעצמי. אח"כ ירדו לי כמה דמעות ועישנתי סיגריה לחיי הבדידות האיומה הזאת. אתם יודעים, הייתי בטוח שזה יפריע למישהו, שישלחו איזו ניידת שתבדוק מה קורה, שציפורים יתעופפו מהעצים, שתנים יתחילו לרוץ בין הסלעים. הייתי בטוח שמשהו מהכאוס הזה יצא החוצה, אבל כל מה שקיבלתי היו כמה נביחות רפות של כמה כלבים במנחמיה.

הירח היה תלוי מעל העמק כמו גולגולת ענקית, האורות התחילו להתערבב לי בעיניים. מעל תל קציר פתאום ראיתי רצועה של שריפה. מרחוק זה נראה כמו חיוך ענק שמחייך אלי מההר. כמו חתול ענק שנעלם מאחוריו. "אתה יכול לעמוד על הראש?"

רעי עתיר

ליאור כתר, בן 40 מרמת השופט, צלם מוסיקה. מצלם ומתעד יוצרים ולהקות מהארץ ומחו"ל. הציג בשנת 2011/12 את תערוכות הצילום "play" שזכו להצלחה ולתשבוחות.

Facebook
Mail

זהב || אפריל || 2012

"אתה תסלח לי שאני אומרת לך את זה, כן? אבל אני פעם יצאתי עם איזה אחד שאהב להירדם לבחורות על הצ׳וצ׳ונה שלהם, אז אל תגיד לי עכשיו שאתה לא מוצא אפאחת!" ואז היא ירקה כרגיל, אבל בצורה אצילית, וביקשה ממני אש.

קראנו לה גולדה, לא כי הייתה בגיל הזהב (והיא הייתה) ולא בגלל שהייתה אישה זהב (והיא לא הייתה), פשוט כי הייתה דומה לראש הממשלה ההיא. היא הייתה מנקה את המשרד שלנו כל יום חמישי, וכמו בכל יום שעתיד לסגור את השבוע, נאלצתי למצוא את עצמי מעשן, כמעט לבד, על המדרגות של העבודה. כמעט לבד, כי גולדה, בתזמון מושלם, הייתה תרה אחרי בעיניה הקטנות ומדדה לעברי בעצבים.

"נו, יש אישה?" היא הייתה שואלת, תמיד, ביד אחת הייתה מחזיקה דלי ובשנייה מגב. תהיתי אם לספר לה שאישה זה דבר מאוד יפה, אבל אני בקטע אחר. כעסתי על עצמי על זה שאני מזלזל באינטליגנציה שלה, אבל ממילא הייתה עצבנית כל הזמן, פרט לאותם חמש דקות קבועות בהם עישנו יחד.

היא הייתה שופכת בזעם את המים על המדרכה ממול, ואז שנינו היינו מחכים לרגע, לראות אם כמו שאמרה, עכשיו תבוא רוח, כי ככה זה, והרוח הייתה מגיעה ואז הולכת מאיתנו למישהו אחר ששופך מים והיינו מדליקים סיגריה ומחליפים רגשות במילים.

אהבתי את העברית הישנה שלה, ואהבתי את כל מה שסיפרה לי. פעם סיפרה לי על אברום, בעלה שקברה בקיץ שעברה, ועל איך הכירה אותו. "היה ג'ינג'י, כמוך, כל הראש שלו כמו ליפה אדומה! עד היום שבו החזיר לאלוהים את הנשמה, שמה על הספה מול ערוץ הספורט: כל השערות שלו בראש היו בצבעים של אש!

זו הייתה תקופה אחרת, עיר אחרת, וחוף אחר, אבל הים היה אותו הים. שנינו ישבנו על החוף מול שקיעה של פעם והוא הביט אל הסירות ואני הבטתי על הנקודות שהיו לו בגב, כמו מפת כוכבים סודית שאלוהים שם אצלו על הגב, נמש נמש הייתי מנשקת בשנים האחרונות, לפני כל פעם שהלך לישון, ולא הייתי נרגעת, עד שלא היה מתחיל לנחור.

מה אני באה לומר לך? שזה לא באמת חשוב איזה אישה תהיה לך, לא חשוב איך היא תיראה, חשוב רק כמה אתה בוער בשבילה!". הסמקתי, היא צחקה, וכיבינו את הסיגריות ושלום שלום עד שבוע הבא. רק שפעם אחת היא לא הגיעה. גם לא בשבועות שאחרי זה, ובסוף שאלתי את יוסי השרת אם הוא יודע מה קרה לה.

"גברת רייכקינד לא תחזור! קיבלה חופשה זאתי, שנה וחצי אחרי שבעל שלה הלך החליט אלוהים שעכשיו תורה ויותר לא תנקה פה ולא בשום מקום. היא בטח יושבת איתו למעלה עכשיו וסופרת כוכבים" הוא צחקק בפה נטול השיניים שלו ולא שם לב בכלל על איך שהתכווצתי.

מאז סירבתי להישאר עד מאוחר בימי חמישי. בהתחלה חשבתי שזה אחלה של הזדמנות ללכת הביתה ולנוח, אבל מבלי ששמתי לב גיליתי שבמקום זה אני שוטף את הרצפה בעצבים, חושב על האישה שלא תהיה לי ומחכה, כל פעם כמו אידיוט, לראות האם כשאשפוך את המים שבדלי על המדרכה שממול, תבוא שוב הרוח.

מתוק || מרץ || 2012

אני כבר מבוגר, לא מזמן חגגתי יום הולדת מכובדת ונדרשתי לכתת רגלי בין קונדיטוריה פה, מאפיה שם ובית מאפה שמתמחה בעוגות לאירועים מיוחדים. חזרתי עצוב. כן, קניתי עוגת יום הולדת להרמת הכוסית שיערכו לי במשרד, אבל שוב, גם בחיפוש אגבי, הבנתי שלא משנה באיזה בית מאפה אני אוציא את הארנק בסופו של דבר, זה הריח, הריח של האפייה שיזכיר לי את אפרוזינה.

דודה אפרוזינה בכלל לא הייתה דודה שלנו, כלומר היא באה בכלל מיוון וההורים שלי שניהם בכלל מעיראק, אבל אמא אמרה שאין לה משפחה ולכן היא דודה של כולם. ספרו עליה סיפורים נוראיים, קשים, שהיא משוגעת, שעשו עליה ניסויים בשואה, אבל אפרוזינה הייתה עומדת בחצר שלה גאה ודוממת. בינתיים הריח של עוגיות הזנגביל שלה היה ממלא את כל השכונה וכולנו ידענו, לא משנה כמה אנו אוהבים את בית המאפה השכונתי וכמה טובות שמענו אודות הקונדיטוריה של אלה שיש להם כסף במדרחוב של העיר: אין כמו עוגיות הזנגביל של אפרוזינה.

אותי היא חיבבה במיוחד, אולי כי גם עלי אמרו שאני משוגע, אולי כי אני ג'ינג'י. כולם אוהבים ג'ינג'ים. עידו! היא הייתה צועקת בקול הצפצפני והמחמיר לב שלה, הייתי מוציא ראש החוצה והיא הייתה עומדת שם עם החלוק הנצחי שלה. 'מי הג'ינג'ר אינגל'ה שלי?' היא הייתה צועקת, ואני כבר רצתי החוצה ללכת לעזור לה בקונדיטוריה הביתית שלה. רק לי היא הרשתה להיכנס, מכניסה אותי בסודות אפלים של עוגיות תבלינים עם פלפל לבן ומוזיקה נעימה עם מילים שאני לא מבין מהגרמופון הישן.

עוגיות הזנגביל של דודה אפרוזינה קנו להם שם בישוב הקטן שלנו ולמרות שבדרך כלל הייתי עובר בין כמה בתים קבועים ומוכר להם את העוגיות בקופסאות פח, עם הזמן החלו אנשים להגיע לפתח ביתה של אפרוזינה וביקשו לקנות. 'אני לא מאפיה!' היא הייתה צוחקת, אך ניכר היה שהמחמאה טרדה את מנוחתה. הם ביקשו ממנה שתכין להם חלות לשבת, והיא סירבה. אחרים ביקשו שתכין עוגות לאירועים שונים, אבל היא אמרה 'לא תודה' וסגרה את הדלת בשקט. לבסוף נמצאה פשרה, כל יום שישי בצהרים היא תמכור את עוגיות הג'ינג'ר שלה לכל דורש. היא הייתה עסוקה במטבח, מוציאה ומכניסה מגשים לתנור ואני עמדתי מתחת לגגון בכניסת הבית שלה וחיכיתי לבאים.

היינו הצלחה מסחררת. במשך שנה וקצת כל יום שישי הייתה השכונה מתמלאת בריח משכר של עוגיות, אותו הסוג כל הזמן, ואף אחד לא רצה שום דבר אחר. בשמש או בגשם, 'בית המאפה אפרוזינה לעוגיות זנגביל' (כמו שנכתב בטוש על דלת החצר שלה בכתב של ילדים סוררים) עבד במרץ. אבל אז אפרוזינה חלתה. במשך כמה שבועות היא הייתה מספרת לי ומלמדת אותי מה לעשות ואני הייתי נכנס לעבוד במטבח שלה, מנסה לשחזר את העוגיות, אבל ללא הועיל.

באקט נואש הצלחתי לשכנע אותה להרשות לאימי להכנס למטבח. אבל אימי, שהייתה לשם דבר בכל הקשור לעוגות לאירועים מיוחדים, עשתה עוגיות זנגביל בדיוק כפי שאמרה לנו אפרוזינה, ששכבה בחדר הסמוך, אבל הטעם לא היה זהה. לבסוף הכרזנו על הפסקה. הלקוחות חזרו לקונדיטוריה, אחרים חיפשו בית מאפה שמכין עוגיות זנגביל, אבל כמה שחיפשו תושבי השכונה לא נמצאה ולו עוגיה אחת שיכלה לשחזר את הנס.

אפרוזינה נפטרה בתום אותה השנה ואני גדלתי ועזבתי את הישוב. היום לא נותר כמעט דבר, על חצרות ילדותי נבנו מפעלים ואמא עברה מזמן לבית זקנים והיא מגיעה לישוב ההוא רק פעם בשנה לבקר את הקבר של אבא שהשארנו שם מאחור.

מעולם לא הפסקתי לחפש את עוגיות הזנגביל המתוקות של אפרוזינה, גם כשהייתי בחוץ לארץ. למדתי להגיד את שמם באוזני כל אופה בכל מאפיה: באיטליה zingiber, בצרפת pain d'épices, ובאמריקה Gingerbread. אפילו הזלתי דמעה של געגועים למראה עוגיית הזנגביל בסרט שרק.

אבל מקונדיטוריה לקונדיטוריה, אפילו בארצות רחוקות, אני יודע, אני לא אמצא את הטעם הזה שוב, ולא, לא אכפת לי, אני לא מתכוון להפסיק לחפש.

פחד || פברואר || 2012

יש דם על החולצה שלי! דםםםם! אדום בורדו, כאילו נשפך עלי יין כהה. אני חושב לקום אבל הראש כבד וממילא אני לא יודע איפה אני אז אולי עדיף להישאר ככה. אני זוכר גשם, אני זוכר את הסמטה שלקחתי בשביל לחזור מהר יותר הביתה,  אני זוכר את החבורה שפתאום הופיעה מולי, שרים בקול ונעצרים כשהם מבחינים בי. אני זוכר את הדחיפה, את האגרוף הראשון אבל את השאר אני לא זוכר ואני גם לא רוצה. דודה אפרוזינה תמיד אמרה "ליפול, להיות בשקט ואז לשכוח" ככה שורדים. ככה עברה את דכאו וככה אני אעבור גם את זה.

אני מתרומם לאט ומרגיש משהו רע. אני נשען רגע על הקיר ומקשיב לעצמי: רע, משהו ממש רע קורה. אני בודק את עצמי, כלום לא שבור, הארנק לא עלי אבל ממילא לא היה לי בו כלום. אני מתחיל ללכת לאט, על אוטומט, אבל ההרגשה לא עוזבת, משהו איום, גרוע ונורא, כמו ענן שחור שנחת לי בלב ולא רוצה לזוז, אני מתחיל למהר לכיוון הבית והגוש שצומח לי בגרון רק נהיה גדול יותר ויותר, אני ארבעה רחובות מהבית ומרגיש מחודד יותר, אני מתרכז. זה לא כמו משהו שקורה בעבודה, תמיד כשעומד לקרות שם משהו אני מרגיש טעם של סבון כלים בפה ואז אני מתחפר בכיור כמה שאני יכול, שכל הצלחות שלי יהיו נקיות, שלא יהיו להם טענות, רק שלא ידברו איתי. וזו לא אפרוזינה, שאם היה קורה לה משהו הייתי מריח מקילומטרים את ריח הבושם שלה בתוך הראש שלי, כמו אז כשנפלה במדרכה ההיא.

כואבת לי מאוד הרגל השמאלית ואנשים מסתכלים עלי ועל החולצה שלי וזה לא מזיז לי כלום, יש חושך נורא בתוך החזה שלי והוא כובש עוד ועוד אזורים בגוף, אני עובר בראש על כל האנשים שאני מכיר ומנסה להרגיש משהו,  מר לי בפה. 

והנה אני במרחק רחוב אחד מהבית ואני שומע עכשיו את האנשים והנה אני רואה את האמבולנס מול הבלוק שלנו, אני מנסה לרוץ כמה שאני יכול ולא מצליח לזוז כמעט בכלל, סערה שלמה של ברקים ורעמים יש לי בפנים, סערה מגעילה וקרה ומלאה בדמעות שיוצאות לי פתאום מהעיניים.

אני כבר ממש בפתח הבניין וכאב חד יורד לי לאורך כל הגב ונעצר באגן, במרכז של הגוף, איפה שנמצא כל מה שאסור. אני המום מהכאב וממתין קצת לראות אם הוא עובר, כשהוא לא עובר, ורק נהיה עמום ופועם, עולה ויורד, רק אז אני מבין ויודע מי זה, את מי איבדתי, עוד לפני שאני רואה את האלונקה שהוא מוטל עליה, ויודע תוך שניות שזהו. הוא הלך, מת, לא יחזור, והכאב נעלם לגמרי, כלום כבר לא שורף יותר, הכל עבר, אפילו השריטות והרגל, הכל פתאום מרגיש קל יותר.

אנשים באים ומחבקים אותי, אומרים כל מיני דברים, מנסים לשכנע אותי לעלות על האמבולנס אבל אני רק עומד שם ולא זז, מרגיש איך ים שלם של רגשות נסוג לגמרי ומשאיר אותי פתאום ריק, לא עצוב ולא שמח ולא כלום. והאנשים, בסוף כולם הולכים, ואני נשאר שם, יושב על המדרגות בכניסה לבניין ומרגיש, אולי בפעם הראשונה בחיים שלי, לגמרי לבד.

עתיד || ינואר || 2012

הוא קם כל בוקר, גם כשהוא לא צריך. הוא ממהר לחדר הכושר שלו. באדיקות. למרות שהוא אוכל כמו פרה בזמן האחרון, הוא נראה נהדר. כמות המבטים שאדם שכזה מקבל, אחד שמשקיע בעצמו אבל לא מודע לאיך הוא נראה, היא עצומה. כולם מסתכלים עליו, גם נשים בהריון. הוא יפה שזה כואב, ממש כמו ציור מן הרנסנס, בו נדמה, כמעט בוודאות, כי האובייקט בכה בזמן שציירו אותו.

והוא חוזר הביתה ומכין לעצמו ארוחה נחמדה, הוא קורא עיתון ושותה קפה, הוא משקה את העציצים.

והוא הולך לעבודה. הוא מנהל מלידה, כמו מפקד שאוהב להיות מפקד. כולם מעריצים אותו שם, לא בקטע של איזה פחד, אלא כי הוא כל כך צודק בכל מה שהוא אומר, והצורה שבה הוא אומר את זה, היא כל כך בוגרת וחכמה. כולם לומדים ממנו כל הזמן.

והוא יגדל עוד, כלומר, הוא עוד יגיע למקומות חדשים, מפתיעים, של אושר אמיתי. וזה שהוא כרגע בכלל לא חושב שיש סיכוי כזה, כי הוא כבר מבוגר, וכבר עייף קצת, וקצת רואים, זה נחמד לדעת שיש איש כזה, גדול ומיוחד, שבטוח שהוא אחרי השיא שלו, והנה, יבואו לו עוד כמה שיאים חדשים וטובים בהמשך, שיעשו לו הרבה הרבה שמח בלב הגדול שלו.

והוא יתחתן. ממש כך. הוא יתחתן ויהיה מאושר בנישואים שלו, להמון זמן. דרך עבודה, טיולים, רגעים של חולי ורגעים של דמעות כעס, דרך כל אלו הוא ישמח. ויהיה להם ילד, והילד הזה יהיה הכי יפה בעולם, ויגדל גם הוא. יהיו לו עיניים טובות, הרבה חברים, הוא יהפוך לנער פיקח, וכל הבחורות והבחורים ירצו להיות איתו כל הזמן. אבל הוא, לא יתייחס לאף אחד חוץ מלחברה שלו, שהוא מאוהב בה.

וגם הם יתחתנו, ויגרמו להורים שלהם הרבה אושר. ולגיבור של הסיפור שלנו הרבה הרבה פחדים קטנים. הוא יהפוך לסבא, זה מה שזה אומר לו, הוא ירגיש כל כך מוכן, הוא כל כך יתרגש מזה, שהוא בכלל לא ירגיש איך שהאהבה שלו מתרגשת בדיוק כמוהו, והם יסמכו אחד על השני שהם יהיו נהדרים והם יתווכחו ביניהם מי יהיה הסבא ומי הסבתא, ויהיו צחוקים במהלך כל ההריון, ובזמן הלידה הם יבכו מחובקים בחדר ההמתנה, הם יהיו מאושרים לחבק בפעם הראשונה, ולתת למישהו חדש את כל האהבה הזאת שיש להם.

הוא קם כל בוקר והוא יהיה הבעל הכי מדהים בעולם, האבא המושלם והסבא הכי אסיר תודה שרק יש.

אבל כרגע, הוא קם כל בוקר וממהר לחדר כושר, ואני מחכה לו כמו שלא חיכיתי לאיש.

עיר || דצמבר || 2011

מהחלון בבניין הכי גבוה בשכונה, עננים של שקיעות דצמבר, כל דודי השמש של העיר מתחתי נראים כמו מצבות זהב, חלקה ועוד חלקה, גג ועוד גג, אלפי מצבות עד לאן שהעין יכולה לראות. כמעט מחזה שגורם לי לעצור לרגע ולחשוב אבל המוזיקה ברקע מוציאה אותי מכל אפשרות לעצב. רותי במטבח שלה, שרה בקולי קולות עם המערכת, מקרקשת סירים ומחבתות ואז מגיעה עם המון ענטוזים לשולחן, פורסת את כל הכבודה ומניחה ידיים על המותניים כאילו הרגע מינימום סיימה את המונה ליזה.  

ואז היא אומרת לי "תראה, החיים זה כמו הקערת מרק גונדי הזה, קציצה עגולה מחומוס ובשר טחון ששוחה במרק זך, ככה שאתה לא יכול לשכב במיטה כל היום כאילו אין לך גונדי במרק, אתה צריך לעשות משהו, אחרת אתה תגמור כמו דודה מרחביה, זוכר מה שסיפרתי לך עליה? איזה יפה הייתה, עד שדודה חנום הייתה זורקת אורז ומלח גס כל פעם שזאת הייתה עוברת, רק בשביל להרחיק רוחות רעות. 

כנראה לא זרקה מספיק, אחרי שבעלה של זאתי מתה היא לא רצתה יותר לעשות כולום! כּ וּ ל וּ ם  אני אומרת לך, הייתה מקבלת מנקה כזו שבאה בשבילה פעם בשבוע וחאלס, זה כל מי שהיה רואה אותה. בסוף המשפחה הייתה צריכה להיפגש, עוד לוויה של מישהו, רק ככה אנחנו זוכים לראות את כולם, וככה, אחרי כמה חודשים אנחנו זוכים לראות את דודה מרחביה שלנו, מה אני אגיד לך, מקל, מרוב שחנום זרקה עליה מלח, היא נהייתה נציב. לא מחייכת, לא עושה אפילו פרצוף של אבל כמו שצריך ולא מדברת, נהייתה מרק של גונדי אחרי שהגונדי הלך ממנו".

בדרך הביתה חשבתי, עיר היא לא הרחובות שלה, עיר היא האנשים שגרים בהם, אלו שגורמים לך לרצות להבין את החיים. עצרתי וקניתי לעצמי תפוחים ירוקים, חמוצים עם קליפה מנצנצת, השארתי לבחור החמוד מאחורי הדלפק את השקית וגם קריצה ודחפתי את התפוחים לכיסים הענקים של המעיל שאבא הוריש לי, מלא בריחות של לפני שהייתי. רוטשילד, מוציא תפוח, מנגב אותו קצת על החולצה ונוגס בו בקולי קולות, מרגיש איך הבוסר נשפך לי בקצה השפתיים. בשדרות חן, עוד תפוח, בכיכר עוד אחד, שלושה תפוחים ומשם לרחוב שלי.

אני עולה במדרגות הפעם וזורק את המעיל על הספה, עשרים דקות אחרי זה אני עם התפוח האחרון, במיטה, מצטנף מתחת לפוך, מאזין לדיסק השבועי ויודע, שכשאקום מחר אני רוצה לזכור את הערב הזה, עם כל הטעמים, הריחות והמילים, אני אפסיק לרצות להיות מישהו אחר, אני אקום וארצה להישאר אני.

סתיו || נובמבר || 2011

וכל הדרך מהבית של ממה אני סופר חצבים ועם כל חצב אני יודע: עוד מעט העיר תהיה נקייה. אבק מדבר עקשן יישטף מהגגות, יזרום דרך מרזבים ויצייר שבילים על המדרכות הצרובות. עוד מעט וכל מי שאני אוהב יזרוק עלי אורז ומלח, כשאעלה על אוטובוס ממרכז העיר, בדרך אל מדים, חיסון ותספורת קצרה. עוד מעט וממה תיפרד מאתנו, כדרכם של אלו שהבינו שזה מספיק, שאין עוד צורך בכלום.

היא כבר לא רואה טוב כל כך, וגם לא שומעת מי יודע מה, היא מקומטת, וכפופה, ונמוכה יותר מאיי פעם והיא צלולה כמו מלקוש, כזה שעושה ריח שמזכיר שעת ריכוז בגן, בזמן סיפור על הנחליאלי הראשון. והיא אומרת לי לא לשכוח לשמור על העצמי שלי, לדאוג לאכול טוב, להתלבש טוב ולזכור תמיד, הכי חשוב: להיות טוב! 

אני נכנס הביתה ומניח את סיר האורז שהיא הכינה לנו על השיש וזורק לאוויר הסלון שיעירו אותי לפני השקיעה, ממה אוהבת שאני נמצא אתה כשהיא מדליקה נרות שבת. אבל הם כולם מול הטלוויזיה, חוץ מאימא שקוצצת כוסברה ורוטנת שהיא לא מבינה למה ממה חייבת להתאמץ להכין לנו אוכל, אם ממילא כבר אין לה כוח לארוחת השבת שלנו.

ואני עולה ומחליף לגופיה ומכנסיים קצרים והנה אני כבר בחוץ, הולך מהר אל הקצה הקרוב של העיר, והנה אני רץ על פסי הרכבת, והנה אני מתנשף על הגבול של הוואדי, שאחריו יש רק מישור אינסופי של כלום. ואני יושב שם ומנסה לספור חצבים, עד לאיפה שהעין שלי יכולה לראות. 

עשרים ושתיים חצבים, אני מזכיר לעצמי, כל הדרך הביתה. שם אני שוטף את עצמי ונכנס למיטה לבכות בשקט, עד שאירדם. עשרים ושתיים, לא מעט, אבל יש עוד זמן. ואני יודע, שאהיה בן עשרים ושתיים בעצמי אני אגור בעיר אחרת, רחוק מכאן, רחוק מאוד, ויהיו לי בגדים נכונים, וגוף נכון, ועבודה נכונה וזיכרון מושלם של ממה, שאני לא מתכוון לשכוח לעולם.